<h1>חבור התשובה להמאירי — שבר גאון מאמר א' פ"א</h1>
<h2>דף טו.</h2>
לבאר התעניות ושרש ענינו הוא להתעורר לתשובה ר"ל לעזוב רשע דרכו. הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו, אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד י"י יאספך אז תקרא וי"י יענה תשוע וגו' [ישעיה נ"ח]. כבר הקדמנו לבאר היות דעת הכרחי באמונה עד שלא יסודר מציאות בעלי הדת רק בהאמין המחילה עם התשובה והסליחה עם כוונת התפלה, והוא שהבטיחה התורה להצילנו מרעתנו בתשובתנו, והשתדלות דרכי התורה לקבוע זה הדעת האמיתי בחדרי לבבנו, עד שיעד לנו מצות עשה לזעוק לשם להתחנן ולבקש מלפניו בעת הצרות, ודרשו [בספרי], על הצר הצורר אתכם [במדבר י'], על כל צרה שיקרה אתכם, והבטיחם היות נענים בתשובתם ותפלתם כאמרו ונזכרתם לפני י"י אלוהיכם ונושעתם וגו', והצר הצורר בדבר וחיה רעה ושלוח בהמה ורעב וישראל נענים, וזה שאמר [במדבר כ"ג] בלעם הקוסם, הן עם לבדד ישכון וגו', ופירש על זה אבי העזרי היותו בקי בחכמת המזלות ובעת ראותו הגיע לפי המזל העת את אשר ירצה לקללו היה מקלל וכשאינו רואה זה היה מחזיק עצמו כחסיד, את אשר ישים השם בפי [שם], ומרוב שנאתו את ישראל גם הוא משתדל בלב שלם לקללם והיה מכוין למצא אי זו פרק ואי זו נקודה שבה יהיה מקום לזעקתו ואמר שלא היה מוצא הפסק למעלתם והם כנחלים נטיו כגנות עלי נהר [שם כ"ד], ופירושו אצלי הוראת הפלגת חוזק הדבר וקיומו, וזה שתכלית השלימות אמנם יצטרך האדם בו לב' ענינים, הא' עקר הכנתו בעת היצירה והשני השתדלותו ושקידתו, והוא אומרו כגנות עלי נהר, שהם היו כגנות שבטבעם להוציא עצי המאכל בלתי סמיכות נהר וכל שכן בהיותם על שפת הנהר, וכן אומרו כאהלים נטע י"י כארזים עלי מים, לא אמר כערבים על יבלי מים, כשאר נביאים, או כארז בלבנון, אבל אמר כארזים עלי מים, ר"ל שהם בטבעם לקחת גדול מספיק גם ביער, ומה יעשה בהיות שרשו פתוח עלי מים, ובדמיון זה יש מפרשים כמסמרות נטועים [קהלת י"ב], כי הנטיעה תונח על דבר משתרש בטבעו ומתגדל בשרשו ומסתבך בבטן הארץ בחוזק גדול, כמנהג הדברים הטבעיים, וזה בטבע הצומח, ולשון תקיעה יונח על דבר בלתי משתרש בטבע אבל עומד מתמיד על הנקודה שנתקע, וזה בטבע הדומם, וידוע שהמתכות יותר קשים בטבעם וחזקים מן הצומח, אבל הצומח מצד הסתבכו והשתרשו יתחזק בנטיעתו עד מאד, ולכן אמר שדברי תורה הם קבועים בלב כמסמר שלא יזוז ממקומו, ולא בחוזק המסמר הקבוע, אבל בחוזק המסמר אשר יצוייר בו השתרשו במקום הנטוע בו, אלו יהיה אפשר בטבע, עד אשר ימצא בו חוזק עצמותו עם חוזק השתרשו, שלא ישוער תקפו וחזקו וכן הוא כארזים עלי מים, וזכר כי ישראל אפילו לפי המערכת הם חזקים, וזהו כי מראש צורים אראנו וגו' [במדבר כ"ג], ר"ל מצד המערכת שנקרא צורים והרים, והש"י ג"כ אפילו שהמזל מנגד מבטל אותו.
ואע"פ שמאוחזי הדרכים הדתיים ג"כ הטילו פשרה והוא, שהצדיק יתוקן ענינו לצדקו ולא יבוטל משפט עתו לגמרי, ועל דרך זה בארו ענין אמרו [קהלת א'] מעוות לא יוכל לתקון, והוא אצלם ענין גזר דין שיש עמו שבועה [ר"ה י"ח ע"א], והוא אומרם [ב"ק פ' ע"ב] גם כן דלת הננעלת לא במהרה תפתח, וכן שאומרים [שם] כל המריעים לו לא במהרה מטיבין לו, לא אמרו אלא לא במהרה תפתח וכן שאומרים לא במהרה מטיבין לו, לא אמרו אלא לא במהרה, לא הניחוה עם הנמנע, רק ברחוק, וכבר חזקו דעתם ממאמר [מו"ק כ"ח ע"א] בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, שאם הוא מאמר יחיד והוא אצלי ענין מבואר הספק בנפשו ממה שסמך האומר טעם לדבריו שהביאהו לדעת זה מה שראהו מהעדר הסידור, לדעתו מחסידות יצא לו דעת זה, והוא גם כן מה שאמרו בתלמוד ב"ק על זה המאמר, כל שמריעים לו לא במהרה מטיבין לו רב אחא מדפתי אמר לעולם אין מטיבין לו ולא היא משום מילתא דנפשיה הוא דקאמר, כלומר שהוא ראה קושי הצלחתו שלא קבל שינוי, החליט המאמר בכך, ר"ל שלא ישנו המערכות את תפקידם, הנה שלא הביאו לזה רק מה שראה בהעדר הסידור בין בני אדם למראה עיניהם כמו שהתבאר, והר"ש פירש בענין אין מזל לישראל להיות פעלות האדם מסורות לבחירתו אין מכריח ואין מונע מצד התולדת וזה שדרכי הדת ינקו האיש מעון, אבל האומות ימשכו אחרי טבע הכנתם מדרך כל אשר ישאלו עיניהם לא יעדר דבר, והוא כאלו אמר שאין הכרח תולדת ומזל פועלת בזאת האומה, ועל הפירוש האחרון אמנם יתכן על השלמים שבהם אלא שתפס מלה כוללת, שלא היה בתכלית השלימות בחכמה שלא שבחו רק במעלות הביאו לספק בהשגחה, והוא הכונה שכתב מרע"ה ספר איוב [ב"ב י"ד ע"ב], שיורה על ההשגחה שכבר הודה איוב בסופו אחר שהשיג דרכי הנמצאות שהורה לו השם, וכן פרשת בלעם שכתב מרע"ה [שם], להורות על ההשגחה, והוציאה מכלל ספק להורות שעקר הכונה בכתבו הפרשה ההיא לא היתה רק להורות אמונת ההשגחה, שאין לו צורך לכתוב נבואת האומות בספרנו לולי זאת הכוונה שהיא מונח בה היא עמוד קיום המצות, וזאת הכוונה להעירנו בעת צרותינו עד שנדע ונתבונן כי יד י"י עשתה זאת וזהו טעם והרעותם [במדבר י'], ר"ל תפלה, ורז"ל הוסיפו להכניע הלבבות בתעניות וגם לתקוע בשופר להזהיר העם ולעורר בתשובה, וקורין ברכות וקללות שבתורת כהנים [מגילה ל"א ע"א], להודיע כי לא במקרה הם באים, עד שישובו ובזה יסיר מהם העונש לא בהקשות לבם, ובירושלמי [תענית פ"ג ה"ד] אמרו על כיוצא בזה, מותנא הוה בציפורי ולא הוה גלי לגו שוקא דהוה ר' חנינא שרי בגואה, והוה ציפוראי [אמרין] מה הן סבא יתיב בשלם הוא ושיבבותיה ומדינתא אזלא בישות, על אמר קומיהון זמרי אחד היה (בדוד) [בדורו] ונפלו כ"ד אלפים מישראל אנו כמה זמרי יש בינינו ואתון מתרעמים, חד זמן צרכון למעבד תעניתא ולא אתא מיטרא, עבד ר' יהושוע בדרומא ואתא מטרא, והוה ציפוראי אמרי ר' יהושע מחית מטרא לדרומי ור' חנינא מנע מטרא מציפוראי, צרכון למעבד זמנין תנין שלח ר' חנינא בתר ר' יהושע נפקין תרויהו לתעניתא ולא אתא מטרא, אמר לון לא ר' יהושע מחית מטרא בדרומאי ולא ר' חנינא מנע מטרא מציפוראי אלא דרומאי לבהון רכיך שמעין מילי דאוריתא ומתכנעין ציפוראי לבהון קשיון שמעין מילי דאוריתא ולא מתכנעין, ומזה הצד היו זקנים שבעיר מפשפשים במעשי העיר.
ומנהג התעניות כבר היה בימים הקדמונים כמו שנאמר [ישעיה נ"ח] הלא זה צום אבחרהו, וכתיב קמתי מתעניתי [עזרא ט'], ולזה היה מוכיחם שסבת בלתי התקבל תעניתם הוא לפי שלא היה נעשה כהוגן, והיו מרחיבים פה כנגד המוכיחים, אמר [ישעיה נ"ז] על מי תרחיבו פה על מי תתענגו על מי תרחיבו פה, פירושו אצלי שהיו מתענגים בהתלוצץ על דברי הנביאים ותוכחתם ומוסרם, וקרא זה תתענגו, שהיו מתענגים בלשון הרע שהוא ערב לבעליו מאד, וספר עליהם שהיו שונים על העבירות עד שנעשו להם כהיתר, וזהו אומרו [שם י"א] ואת מי דאגת ותראי כי תכזבי ואותי לא זכרת, כלומר למה תכזבי לומר שלא עשית אלו המעשים להעלימם אחר שלא, ולזה היו נענשים, וזהו בעון בצעו קצפתי ואכהו הסתר ואקצוף [שם נ"ז], ורמז במלת הסתר, דרך עונש העזב למקרים, על דרך הסתר אסתיר פני [דברים ל"א], וכן רמז [ישעיה נ"ז] על הוידוי בורא ניב שפתים שלום שלום, רומז על הדבור המקרב את הרחוקים והמכפר עון, וזה שאמר י"י ורפאתיו, והאשימם לומר [שם נ"ח] הן ביום צומכם תמצאו חפץ, ר"ל מה שאתם חפצים, והוא הגזל והחמס, וכל עצביכם ר"ל היתומים הנדכאים, וכן אמר [שם א'] חדש ושבת קרא מקרא, כלומר בחדשות ובשבתות שאתם מתקבצים לגזור תעניתכם, כמו שכתוב [יואל א'] קראו עצרה, לא אוכל און ועצרה, ר"ל לא אוכל לסבול און ואחר עצרה, ותענית שני הפכים, ואל זה כיון זכריה הנביא שאמר [זכריה ז'] הצום צמתוני אני, כלומר האם היה ענין צומכם מה שאני רוצה, כי כה אמר י"י צום הד' וצום הה' וגו' יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה [שם ח'], ר"ל הלואי שיהיו כל הצומות לששון ולשמחה ובלבד שתאהבו האמת והשלום, כענין הלא אביך הלא אכל ושתה אז טוב לו [ירמיה כ"ב], כי ענין התעניות אינו מכוון לעצמו, אבל הכונה בו היותו הערה לתשובה ומעשים טובים, וכשאין התענית בזה האופן אינו תענית, וזה שאמר [ירושלמי תענית פ"ב סוף ה"א] ר' אבא בשם רב אין תענית עכשו אמר ר' יוסי היאך תעניתא דאנן עבדי לית בהו תעניתא שאינה נעשית כמצותה עליו הכתוב אומר [ירמיה י"ב] נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אמנם כשילקח ענינו על הצד הקודם הוא שהם ראויים להתענות והוא שהבטיח הנביא [ישעיה נ"ח] אז תקרא וי"י יענה.
